שלי ניידיץ' מ-"עכבר העיר" קוראת
את ספרה של אורנה לנדאו - "נמרת"

לבסוף חוזרים כולם הביתה בניסיון למחשבה מחודשת בנושא הבוער וכמו בהרבה מחלות, של גדולים ושל קטנים, חום, אהבה ותשומת לב עושים פלאים יותר מכל תרופה שירשמו להם הרופאים, והרי לבת זקונים אחרי שלושה בנים יש בהחלט לגיטימציה לנצל את זכות הפינוק התמידית.בכל הנוגע לגידול ילדים, נדמה שהמושג פינוק הפך בעיני רבים ללא לגיטימי, כאילו רק אותנו, המבוגרים, צריך "לפנק, לפנק, לפנק".

אבל כמו בהרבה תחומים גם לפינוק יש שני צדדים, חיובי ושלילי. פינוק שלילי מוגדר בדרך כלל ככזה שבו ההורה עושה עבור הילד משהו שהילד יכול לעשות בעצמו ובכך למעשה מזיק לו בטווח הארוך, כיוון שפוגע בעצמאותו, בתחושת המסוגלות שלו ויוצר אצלו גישה לפיה העולם הוא ארמון וכולם סביבו משרתים.

פינוק חיובי הוא כל מגע גופני רך ונעים אבל גם גישה כללית של קבלה, הענקה ורוך. כמה שזה חשוב לדימויו העצמי של הילד לפנק, לפנק, לפנק."נמרת" הוא ספר הילדים הראשון של אורנה לנדאו ("עוד אהבה אחת ודי", "בזה הבית" וספר הנוער "כשאברח לאמריקה") והוא משעשע, מפתיע ומקסים דווקא בכך שהוא לא מנסה להטיף לילדים או לחנך אותם, אלא פונה בעיקר להורים בין השורות במטרה לתת להם תזכורת נעימה לעובדה שאין דבר כזה יותר מדי עיטוף, חום ואהבה.

הוא מצליח לגעת בערכים כמו שיתוף, הזדהות, חמלה, הכלה, דעתנות, גמישות מחשבתית ובעיקר מעניק המון לגיטימציה לעולמו של ילד, לצרכיו ולתחושותיו, שכן מבחינת האמא הילדה אינה מתחלה אלא חולה אמיתית וכל המשפחה משתפת פעולה עם המחלה הדמיונית או לא, כי מה זה משנה בכלל? יחד עם האיורים החמודים של עׁמר הופמן ועם הסוף המשעשע יכול "נמרת" להצטרף למדף בקטגוריית ה-ספרים שמספיק רק לעבור עליהם במבט חטוף כדי שיברח חצי חיוך.