בפראפרזה על המפורסם של סימון דה בובאר "אישה אינה נולדת אישה – היא נעשית אישה" אפשר לומר גם שאדם אינו נולד עורך, וגם לא הופך לעורך בזכות תעודה כזאת או אחרת.
אדם הופך לעורך ספרותי במהלכו של מסע חיים ממושך שבו למילה הכתובה מקום מרכזי. ואולי אין מקום להכללה. אולי מוטב לומר – כך קרה לי.
לעריכה הגעתי אחרי שנים של קריאה וכתיבה. כשהייתי לעורכת ספרותית כבר היה לי ניסיון הן כעורכת ברדיו, בגלי צה"ל, ועוד יותר מכך, בעיתונות הכתובה, בעיתון "הארץ".
הרבה מן המיומניות הנחוצות לעורך ספרותי נטלתי משם: ההכרה בחשיבותה של בהירות, כבוד לשפה העברית, היכולת לקצר, לומר הרבה במעט, ההבחנה בין עיקר לתפל, הכבוד הרב לקצב, הידיעה המתמדת שטקסט אינו שלם עד שיש מי שקורא בו, ושעל העורך לא רק לראות את הטקסט שלנגד עיניו, אלא גם לדמות בעיני רוחו את הקוראים העתידיים של הטקסט הזה.
אבל הרבה ממה שהפך אותי לעורכת ספרותית נקנה במחוזות אחרים: בשנים של קריאה אובססיווית של סוגות שונות, במאבק הפנימי שלי, עם עצמי, על הטקסטים שלי, בספרים שכתבתי ופירסמתי ובאחרים, שגנזתי. באכזבות גדולות, בתבוסות, בניצחונות קטנים. בשיחות עם כותבים, בשיחות עם עורכים. אני לא נולדתי עורכת. אבל הייתי יותר ויותר כזאת ככל שהתבגרתי