סיימתי את "בזה הבית" עמוסה במחשבות. זה ספר שגרם לי להסתכל על עצמי, כילדה, כאמא, הציף בי מחשבות, רגשות, ובעיקר שם אותי מול מראה גדולה שלא תמיד היה נעים להביט בה.

כמה פעמים ניסיתי לכתוב את התובנות האלה כביקורת, התחלתי והפסקתי. אל מול היצירה המוקפדת, הדחוסה, המדויקת הזאת, הרגשתי עילגת ממש.

זו גם הביקורת הראשונה שאני כותבת לפורום הזה. אז ננסה בכל זאת:

תקציר מתוך השער האחורי:

רגעים ספורים של חוסר שליטה בשעת לילה מאוחרת שולחות את איתמר, מתבגר סוער ורגיש, לבית המעצר, ואת דפנה, אמו, לבית החולים.

משם – מתוך תהומות של בושה, כאב ואשם – הם מספרים את סיפורם. הפרטים טריוויאליים, מוכרים עד בהלה, אבל שום פרט אינו תמים כאשר ברקע עומדת התקרית שגזלה מהם את החלום הפשוט, המייסר – להיות כמו כולם.

מנקודת המוצא הזו הספר מתקדם בכמה מישורים כרונולוגיים.

מישור אחד הוא מה שקורה בהווה, התמודדותו של איתמר עם החיים בבית המעצר ושל אמו עם ההחלמה מפציעותיה. התמודדות שהיא מרתקת לקריאה ובה בא לידי ביטוי התחקיר שעשתה אורנה לנדאו, הן לגבי פרטי הטיפול הרפואי שעוברת דפנה, והן לגבי הטיפול המערכתי ב"נער פושע" שעובר איתמר.

והמישור האחר הוא המסע שכל אחד מהם עושה בתוך עצמו, בניסיון להבין איך הגיעו לאותו רגע.

שעות של בדידות, של זו במיטת בית החולים ושל זה בבית המעצר, מביאות אותם למחשבות עמוקות על הדרך שהובילה להתנגשות. כעס ותחושת קורבנות מתחלפים עם בושה ורגשות אשמה, וחוזרים שוב לכעס. עוד מעגל נסגר ועוד מעגל נפתח, ובין לבין יש גם רסיס של מודעות. יש רגעים של אומץ להגיע לתובנות אמיתיות על 16 שנות גידול משותפות, קשות. יש הרגשה שבפעם הראשונה גם איתמר, ובעיקר דפנה, עוצרים לרגע ומסתכלים בכנות על אותם שנים. ואולי מתוך האירוע הנורא שקרה, יצליחו למצוא את התיקון? האם תתאפשר כאן גאולה, למרות הכל?

לאורך הקריאה נותרתי המומה מהאומץ של אורנה לנדאו, לנפץ באגרסיביות, בברוטליות ממש, כמה מהמיתוסים הקשורים באימהות בעידן המודרני. לקלף את הקליפות של אשת-הקריירה-המג'נגלת-להפליא, מהאמא שהיא "האמא הטובה דיה" ולראות מתחתיהן את הילדה האבודה, המבולבלת, שגדלה בלי דמות אם של ממש והתגלגלה להיות אמא שמגדלת שני ילדים בבדידות איומה, כשהנחמה היחידה שלה היא סיסמאות ריקות.

בדרך לנדאו מותחת ביקורת נוקבת על המיתוסים של גידול ילדים בחברה שלנו, שבה המושג "גבול" הפך למקודש עד כי הוא חשוב יותר מדריסת כל רגש אמהי. ושבה ילדים מתוצפתים ומאובחנים ומתוייגים, ואמהות נשארות חסרות אונים, כי התיוג האינסופי מותיר אותן ללא פתרונות אמיתיים, אך מזמן כבר סירס אותן מהאינטואיציה האמהית שלהן. מבולבלות, הן נשארות עם "האמא הטובה דיה" – האומנם?

בחוויה האישית שלי, כאמא לשני בנים, קל היה לי לקרוא את המטאפורה של לנדאו, של מסלול ההתרסקות בין הילד ואמא שמוביל לסצינה של אלימות אמיתית, כמטאפורה בלבד. וקל היה לי לומר לעצמי שאצלי זה אחרת, אני הרי אמא רכה יותר, וזורמת ומכילה.

אבל האמת היא שהספר מציב מראה בפניה של כל אמא, וכאן הגדולה שלו (וגם הקושי הגדול בחווית הקריאה). האם אצליח לגדל ילדים מאושרים? האם אני אוהבת את שניהם במידה שווה? במידה מספקת? האם "מותר" לאהוב ילד אחד יותר מאת אחיו? האם אפשר להמנע מכך?

וגם – האם ילד הוא תוצאה של איך שגידלו אותו, או הוא מה שהביא איתו לעולם הזה מיומו הראשון? וילד שהביא עמו קושי, נזקקות עצומה, רגישות אינסופית. מה הדרך הנכונה להכין אותו לעולם? האם אותם ה"גבולות" בהם ייתקל אחר כך במסגרות שונות, ואולי ההיפך – הכלה ותמיכה אינסופיים, מהם ילמד שלפחות בביתו, במשפחתו, הוא אהוב כפי שהוא? ואמא שלו, הבודדה, המנסה, המשתוקקת לחיבוק השבט שאיננו עוד, מי יתמוך בה? מי יכיל אותה?

שאלות גדולות, שעם הקריאה רק הלכו והתעצמו, וממשיכות להדהד בי עדיין אחרי שסיימתי את הספר והנחתי אותו בצד – סקרנית לקרוא אותו שוב, ובעת ובעונה אחת, לא מעזה לצלול אליו חזרה.

אז האם אני ממליצה על "בזה הבית"? כן ולא.

כן – כי זה ספר מרתק, סוחף, שאי אפשר להפסיק לקרוא אותו גם כשממש רוצים. כתוב נהדר, מדויק מאוד. וחשוב מכל, ספר שמעורר מחשבה.

לא – כי הוא קשה. התכנים שלו לעתים בלתי נסבלים. יש בו ביקורת עלינו כהורים, על כולנו, על הציפיות של החברה מאיתנו, והתבוננות מפוכחת במיתוסים שכבר נחשבים לעובדות ובמה שהם גורמים לילדים שלנו – שהופך אותו לבלתי אפשרי כמעט.

בשורה התחתונה, כל קורא יצטרך לשפוט האם החוויה הזאת מתאימה לו.