עוד אהבה אחת ודי נכתב בתנופה, בפחות מחצי שנה, מעט אחרי שנולדה יעל, בתי הצעירה.
גרנו אז בארצות הברית ובאנו לביקור בארץ. בין החברים הרבים שפגשנו היו גם גליה ויותם. למה את את לא כותבת כבר ספר? שאל יותם. את השאלה הזאת נשאלתי בקביעות פחות או יותר מאז ומתמיד, ולכן עניתי ליותם מה שעניתי תמיד: ששנות הכתיבה העיתונאית השחיתו אותי. שאינני יכולה לכתוב ללא דד ליין וללא קורא. אני אקרא, אמר יותם. וגם אתן לך דד ליין.
אז התחלתי לכתוב. הסיפור על חמש נשים שמכירות דרך גן הילדים ולגמרי במקרה חוצות ביחד את הטלטלה הזאת מלהיות אישה צעירה שהכול פתוח בפניה לאמא – אמא של מישהו אחר – ישב בתוכי כבר שנים. כל שבוע כתבתי כמה פרקים ושלחתי ליותם. שקעתי בכתיבה כל כולי. אחר כך העורכת בהוצאה אמרה שזה צ'יק ליט קליל, אבל בשבילי, במהלך הכתיבה, זה היה סיפור אישי מאוד שהיה מוכרח להיכתב.
שבועיים לפני יום הולדתי הארבעים סיימתי לכתוב אותו, ושבוע לפני שחזרנו לארץ מצאתי בדואר הספאם שלי הודעה שהוא התקבל להוצאת כנרת זמורה. בשבוע הספר פחות משנה אחר כך כבר חתמתי על עשרות עותקים.