בתחום המו"לות נהוג לדבר על סינדרום הספר השני. אחרי הצלחת הספר הראשון סופרים מנסים לעתים לטפס מדרגה נוספת. לפעמים הם נופלים ומתרסקים. לפעמים לא.
בזה הבית הוא טיפוס המדרגה שלי. על הספר הזה, איש לא חשב שהוא צ'יק ליט קליל.
שמעתי חדשות ברדיו. צעיר מאזור השרון רצח את אמו ואת אחיו. הזדעזעתי. ליד שולחן המטבח ישבו שלושת בני ואכלו ארוחת צהרים.
האם יכול להיות, שאלתי את עצמי, שיום אחד מי מהם יכעס עלי כל כך, ישנא אותי כל כך, שינסה להרוג אותי? או את מי מאחיו? איך מגיעים למצב כזה? האם גם לי – מיד נזכרתי בכל המריבות והעלבונות שגם בבית שלנו קרו – האם גם לי זה יכול לקרות?
בכתיבה של בזה הבית בדקתי את הפחדים הגדולים ביותר שלי. את רגשות האשמה. את חטאי. סיימתי לכתוב אותו מותשת ומרוקנת. לא קראתי אותו מאז, אבל עד היום אני מקבלת מכתבים מקוראים שקראו בו ומצאו את עצמם.